סיפור על מפתחות ועיניים של ילד

 היום בבוקר קמתי מאוחר. 

כלומר, שוב קמתי מאוחר.

כמו הרבה ימים בתקופה האחרונה.

אתם שואלים מה קורה בתקופה האחרונה?

אני לא ממש יודע.

אולי זה הגיל, שלושים וארבע אם שאלתם. 

אפשר לקרוא לזה גיל ההתבגרות של עולם המבוגרים.

זה השלב הזה בחיים שאתה מבין שאתה כבר לא ילד והחיים זה לא צחוק ויחד עם זה אתה 

יודע מבפנים שאתה עוד לא מבין כלום.

ובתוך כל החגיגה הזאת, החיים רצים לכיוונך בכל הכח.

זה גיל כל כך יפה וכל כך מעייף וטעון.

אתה בשיא הכוח ובשיא העייפות.

אז קמתי מאוחר.

ותוך כדי שאני מתארגן לעבודה אני חושב לעצמי ששוב אגיע מאוחר למשרד ושוב אצטרך להשלים 

שעות ושוב אחזור הביתה מאוחר ועייף.

ותוך כדי שאני מארגן את עצמי מהר מהר, הילדים גם ארגנו את עצמם מהר מהר כי היו צריכים 

להגיע בזמן להסעה שתיקח אותם לטיול של הקיטנה.

ואז בן השמונה שאל אם הוא יכול לרדת לאוטו שלי להביא איזה תיק שנשכח שם אתמול או שלשום.

זרקתי לו שבטח שאפשר ושירד. הוא לקח את המפתחות וירד לחניה.

אחרי כמה דקות שמתי לב שהוא לא חזר וכבר חשבתי שהנה תיכף אני יוצא והוא עוד לא חזר ועכשיו 

בטח אני ארד לאוטו והוא בדיוק יעלה במעלית השניה ובדוק מרפי יסדר לי פה עוד כמה דקות של 

עיכוב.

תוך כדי שאני חושב את המחשבה הזאת, שהיא מחשבה קלאסית של גיל ההתבגרות של מבוגרים, 

הוא חזר, הבן שמונה שלי.

בזווית העין קלטתי שהוא בלי התיק.

האמת, לא נעים לי לכתוב את זה אבל זה לא כל כך ענין אותי שהוא חזר בלי התיק.

הדבר היחיד שעניין אותי באותו שלב זה לצאת מהבית. כדי להגיע למשרד. כדי להשלים שעות. 

כדי להרגיש שהחיים שלי בשליטה.

שאלה מחשבות קלאסיות של מבוגר בגיל ההתבגרות.

התיק שנשכח לא ענין אותי באותו רגע. מצידי שייקחו תיק אחר לקיטנה.

ואז בן השמונה נעמד מולי עם ידיים מאחורי הגב ותוך כדי שאני מבין שמשהו לא טוב הולך לקרות 

פה עכשיו הוא אמר לי "אבא, תקשיב לי עד הסוף ובבקשה אל תכעס עלי" שזה בעיקרון המשפט 

שלמבוגרים בגיל ההתבגרות הכי קשה בעולם לשמוע ולא לכעוס.

ואז הוא סיפר לי שבעצם הוא לא הבין אם התיק באוטו שלי או באוטו של אמא ושהוא הלך לחפש 

באוטו של אמא אבל השלט לא עבד אז הוא פתח את הבגאז' עם המפתח אבל אז הוא הבין שאין 

משם גישה לספסל האחורי אז הוא ניסה שוב עם המפתח בדלת של הנהג והוא לא הצליח לפתוח

ואז תראה מה קרה. 

והוא שלף את הידיים מאחורי הגב והראה לי צרור מפתחות עם מפתח של טויוטה שהיה עקום להחריד.

עקום ממש כמו החיים של מבוגר בגיל ההתבגרות שיודע כמה החיים יפים ובכל זאת הוא כועס מכל דבר הכי קטן.

ורגע לפני שצעקתי עליו האשמתי אותו כמו איש מבוגר בגיל ההתבגרות שהחיים רצים עליו בכל הכח, 

ממש שניה אחת לפני שהאשמתי אותו הכל הבעיות שלי, ראיתי את העיניים שלו והבנתי כמה שהן דומות לעיניים שלי.

עיניים של ילד שמפחדות שיכעסו עליו ויאשימו אותו, עיניים שמפחדות לטעות ולאכזב את מי שהוא אוהב, 

עיניים שכל כך מתאמצות להיות הכי בסדר וכל כך מתאכזבות שהכל מתחרבש, עיניים שכל כך רוצות 

להצליח להיות עצמאי וגדול ואז נפגשות בכל הכח בכישלון מפואר וכואב.

חיבקתי אותו, אמרתי לו שהכל בסדר ושזה לא נורא בכלל ושהתיק בכלל באוטו שלי.

וירדנו שוב לחניה, הפעם לאוטו שלי, ומצאנו את התיק תוך שניה.

בדרך לעבודה כבר לא חשבתי על זה שאני חייב להגיע למשרד כמה שיותר מוקדם.

גם לא שמתי לי מוזיקה או פודקאסט כמו שאני עושה כל יום.

פשוט הקשבתי לשקט, בלי לנסות להסיח את דעתי מהחיים.

וחשבתי על זה שכולנו קצת מבוגרים וקצת ילדים.

רוצים להצליח ורוצים שיראו אותנו.

רוצים להיות אנושיים אבל בלי לאכזב את אלה שאנחנו אוהבים.

משתוקקים להיות עצמאיים וגדולים וגם לדעת להתמודד עם כשלונות צורבים.

רוצים להיות מבוגרים אבל תמיד להישאר ילדים.

רוצים לאהוב גם כשהחיים מתעקמים כמו מפתח של טויוטה.